אנכי ה' אלהיך. זו מצות עשה לידע ולהאמין כי יש ה' שהוא הווה וקדמון ומאתו היה הכל ושאותו הוא לנו לאלהים ואנחנו עמו חייבים לעובדו ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתו אותנו משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא תשתנה דבר וגם תורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כמו שנא' למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ ולכך אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ בעבור כי הם יודעים ועדים בכל אלה. י"מ אנכי הוא שאמרתי לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואני שקיימתו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך בדיבור הקב"ה לישראל והאחרים שאינם מדברים לנוכח אמרם משה לישראל וזהו שאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום והאי דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים ועוד כתיב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ויכתבם על שני לוחות אבנים אלמא כאשר אמרם כתבם פי' הרמב"ן ודאי עשרת הדברות שמעו מפי הגבורה אלא שלא הבינום והוצרך משה לפרשם להם חוץ משנים ששמעו והבינום מפי הגבורה והכונה בזה שיהיו כולם נביאים שומעים מפי הגבורה בייחוד השם ובאיסור ע"ז: מבית עבדים. שהייתם עבדים א"כ ראוי הוא שתהיו עבדי כיון שפדיתי אתכם מהיות עבדים. וי"מ מבית עבדים ממצרים שהם מבני חם שנאמר בו עבד עבדים יהי' לאחיו דכתיב ובני חם כוש ומצרים. ונאמרו כל הדברות בלשון יחיד ולא כאשר התחיל אתם ראיתם וגו' אם שמוע תשמעו והטעם להזהיר כל יחיד ויחיד מהם כאלו מדבר עם כל אחד ואחד לבדו שלא יחשבו שילך אחר הרוב והיחיד ינצל עמהם:
לא יהיה לך אלהים אחרים. פירש"י אזהרה שלא לקיים ע"ז הנעשית כבר כי לא תעשה אינו אלא אזהרה שלא יעשנה. וכתב הרמב"ן א"כ תהיה לא יהי' לך אזהרה לבד שלא לקיים ע"ז ברשותו ואין בה מיתת ב"ד ולמה הקדים הקיום שאמר בלאו להשתחוואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב"ד והאמת שהיא ברייתא שנוייה במכילתין אבל אינה הלכה שהיא כדברי היחיד ורבים פליגי עלי'. והנכון לפי הפשט שהוא מלשון והיה לך לאלהים להיות לך לאלהים שמצוה שלא יהי' לנו זולתי השם ית' ויתעלה ולא יהי' לנו אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והוא מניעה שלא נאמין בשום אחד מהם ולא נקבלנו עלינו באלוה ולא נאמר לו אלי אתה. ור' אברהם פי' שמזהיר שלא נשים שום שתוף להקב"ה כי יש מי שהוא מודה שהוא אלוה אלא שמשתף עמו דבר אחר ועל זה מזהיר שלא נשתף: אלהים אחרים. פי' שהם אלהים אחרים לדעת העובד שעובדם או שקבלם לאלהים אבל כשמדבר בעשייה כגון אלהי מסכה לא תעשה לך לא אמר אחרים דודאי כשמזהיר על הקבלה או על העבודה שייך למימר לא תקבל עליך לשום אחר לאלוה ולא תעבדנו אבל קבל אלהיך אלוה אמיתי ותעבדנו אבל כשמזהיר על העשייה לא שייך לומר לא תעשה דבר אחר לאלוה אלא האלוה האמיתי דחלילה חלילה להזכיר בו עשייה כי הוא העושה כל ולא נעשה: על פני. כמו ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם שפירושו לפניו גם בכאן לא יהי' לך אלהים אחרים על פני פי' לפני וזהו בכל מקום שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני והנה מזהיר שלא יהי' לך אלהים אחרים כי אני תמיד עמך ורואך ולא אמר כאן אזהרה להשתחואה כי הוא נמשך על ולא תשתחוה להם האמור גבי עשייה:
לא תשתחוה להם ולא תעבדם. בשום עבודה אפי' לא הי' דעתו להוציא עצמו מרשות הקדוש ברוך הוא: אל קנא. לא מצינו לשון קנאה אלא בע"ז שהוא קנא ונוקם ליפרע מעובדי ע"ז לפי שישראל עם סגולתו אשר בחר בם מכל העמים ואם הם פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם כאיש אשר יקנא באשתו בלכתה אל אחרים וכאדון שיקנא בעבדו כשיעשה לו אדון אחר: פוקד עון אבות. פי' ר' אברה' זוכר כמו וה' פקד את שרה פי' שהשם יאריך אפילו לרשע אולי יוליד בן צדיק אבל אם הלך הבן בדרכי אביו וגם השלישי וגם הרביעי לא יאריך להם עוד אלא יזכור מה שעשו אביהם ויכריתם. והקשה הרמב"ן א"כ אינו זוכר העון על הבנים ועל השלשים אלא על הרבעים שהוא זוכרו ומאבדו והיה לו לומר זוכר עון אבות ובנים ושלשים על רבעים ואולי רוצה לומר שהוא זוכר על הבנים ואמר אתה ואביך חטאתם וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים ואז ינקם מהם ויכריתם בעון כולם. ומיהו אינו נכון שמזכיר הזכירה בכולם בשוה ולא יזכיר הנקמה שהיא ברבעים אלא בסוף והנכון שהיא נקימה כמו יפקוד ה' בחרבו הקשה שנוקם העון שעשה האב על הבן ומכריתו וכן יפקוד אתכם על שלשים כשלא היה עונם שלם בב' דורות כענין שנאמר כי לא שלם עון האמורי ופעמים שיפקוד עון כולם על הרבעים בשלא נתמלא סאתם עד הרבעים אבל בדור ה' לא יענש בעון אביו הראשון: פוקד עון אבות על בנים. פי' ר' אברהם ובני בנים בכלל בנים שפוקד עון האב על בני בניו ולכך אמר שלשים ורבעים ולא אמר שניים דהיינו בני בניו שהם בכלל בניו. וכתב הרמב"ן ואינו כן אלא שלשים הם דור שלישי לאב החוטא שהם בני בניו וכן דור רביעי לחוטא והא דכתיב בי"ג מדות פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים פי' על בני בנים השלשים והרבעים ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר על בנים על שלשים ועל רבעים ולא אמר בני בנים וכן דעת רבותינו שלמדו מכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות אחד מת"ק שבמדה טובה אמר אלפים דורות ובמדה רעה אומר ד' דורות: לשונאי. פי' כשהוא רשע ושונא את ה' אבל כשהוא צדיק אינו פוקד עליו עון אביו. וי"א שזו המדה החמורה היא בע"ז לבד אבל בשאר עבירות איש בעונו ימות:
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. פירשו רבותינו דהיינו נשבע לשנות הידוע. ועל דרך הפשט בכלל זה שלא יבא על שפתיו השם הנכבד לחנם בלשון לא תשא שמע שוא כי הדבור נקרא בלשון נשיאות בעבור שישא בו הקול. וסידר זו המצוה אחר ע"ז לומר כאשר ראוי לירא לשם שלא לתת כבודו לאחר כך ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחללו וכאלו מכחש בו כי דעתו בהזכירו על דבריו לאמר כאשר השם אמת כן יהיו דבריו אמתיים ונמצא כמכחש בשם ולכך החמיר לכתוב בו כי לא ינקה ה' כמו שכתוב בע"ז העונש פוקד עון אבות על בנים:
זכור את יום השבת. אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד ית' שהוא הנמצא והוא הבורא והוא המבין והיכול ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו וצוה שנכבד לזכר שמו ציוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל והיא מצות שבת שהיא זכר למעשה בראשית. ונאמר בדברות ראשונות זכור ובשניות שמור ואמרו רבותינו שבדבור אחד נאמרו אע"פ שיש להם כמה לשונות לא הקפידו בהם אלא בזה שאין ראוי למשה שישנה מצות עשה למצות לא תעשה כי זכור מצות עשה ושמור מצות לא תעשה ולגודל מעלתו צוה עליו במצות עשה שנזכור אותו לקדשו והזהיר עליו במצות לא תעשה שנהיה זהירים עליו מחללו כדי שיהא בו שני מעלות עבודה מאהבה ועבודה מיראה כי כל מצות עשה היא מאהבה כעבד העושה רצון רבו מאהבתו אותו ומצות לא תעשה היא מדת היראה ועל כן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה ודוחה אותה. וכתב בראשונות זכור בשביל שתזכור במעשה בראשית דכתיב בהו זכור ימות עולם. וכתב הרמב"ן ואני תמה אם שמור נאמר מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות ויתכן שהי' בלוחות ראשונות ובשניות כתוב זכור ומשה אמר לישראל כי שמור נאמר עמו וזו כונתם באמת: זכור. פירש"י תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מזמנו לשבת. וכתב הרמב"ן באמת כי ברייתא היא במכילתין והם דברי ב"ש וב"ה פליגי עלי'. ועל דרך הפשט מצוה שנזכור תמיד בכל יום את יום השבת כדי שלא נשכח ולא יתחלף בשאר הימים כי בזכרינו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה שיש לעולם בורא וצונו באות הזה וזה עיקר גדול לאמונת האל. ופי' לקדשו להיות זכרונינו בו לקדשו להיות קדוש בעינינו בעבור כי הוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמן ולהתענג בו נפשינו בדרכי ה' וללכת בו אל החכמים והנביאים לשמוע בו דבר השם כענין שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וזה טעם שביתת בהמה שלא יהיה בלבנו מחשבה עליה ולכך אמרו שהשבת שקולה כנגד כל המצות האמורות בתורה מפני שזה מעיד על עיקר האמונה בחדוש ובהשגחה. ובמכילתין לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה ליום שבת פי' לא תמנה לימי השבוע כדרך הגוים שקורין לכל יום בפני עצמו או על שמות המשרתים אלא הוי מונה א' בשבת ב' בשבת כדי שתזכרהו בכל יום וזאת היא מצות זכור. ורבותי' דרשו ממלת לקדשו שנקדשהו בזכרון בכניסתו כענין וקדשתם את שנת החמישים שהוא טעון קידוש ב"ד לומר ביובל מקודש כך טעון השבת קדוש ולמדו מכאן קידוש היום וקידוש הזה הוא ממלת לקדשו אבל זכור הוא מצוה לזוכרו תמיד כמו שפירשתי:
ששת ימים תעבוד. עבודה נקראת שאינה לצורך הגוף כמו כי תעבוד את האדמה ואמר ששת ימים תעבוד את האדמה וכיוצא באלו ועשית כל מלאכתיך אשר הם לצורך גופך ולהנאתך וביום השבת לא תעשה לו זו ולא זו לא אתה ובניך ובתך הקטנים שהזהרנו בהם שלא יעשו מלאכה ועבדים הם עבדים שמלו וטבלו וחייבים במצות שבת כישראל כמו שנ' במשנה תורה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וראוי היה שיזהירם בעצמם אלא הזהירנו עליהם מפני שהעבדים ברשותינו לומר שנשביתם ממלאכה ועוד בשביל שכל י' הדברות דבר לישראל:
וגרך אשר בשעריך. לפי הפשט כל מקום שמזכיר גר שער הוא גר תושב שבא לגור בשערי ערינו וקבל עליו ז' מצות של בני נח ולכן אינו בכלל לא תעשה כל מלאכה האזרח והגר וצונו עליו שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים וכבהמה אבל עושה מלאכה לעצמו בשבת והפסוק שאומר וינפש בן אמתך והגר הוא גר צדק שחזר לתורתינו וציוה אותו בשבת ובכל שאר המצות. אבל רבותינו ז"ל אמרו בהפך שגרך אשר בשעריך הוא גר צדק והוא חייב בשביתה כמונו וינפש בן אמתך והגר לרבות זה תושב ורצונם לומר שהפסוק הראשון מזהיר תחלה בגר צדק והפסוק השני בגר ערל ולפיכך הוקש לבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר שציונו בכולם בשוה שלא יעשו לנו מלאכה אבל יעשו לעצמם כרצונם וכן העבד והגר הנזכרים כאן בי' הדברות שוים חייבים בכל דין שבת כמו למען ינוח שורך ועבדך ואמתך כמוך:
כי ששת ימים עשה ה' את השמים. הכא תלה טעם השבת בששת ימי בראשית ובמשנה תורה תלה אותו ביציאת מצרים כלומר העבד אין לו מנוח הלכך ציוך שתנוח ובזה תזכור כי עבד היית ופדאך. אי נמי טעם משנה תורה על מנוחת העבד כלומר עשה שינוח עבדך כי עבד היית ובקידוש הלילה אנו מזכירין שניהם מעשה בראשית ויציאת מצרים: ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שיהיה מבורך וקדוש מבורך בזכירה לברכו ולהדרו וקדוש בשביתה שנשבות בו מכל מלאכה. ור' אברהם כתב כי ברך ה' את יום השבת וקידשו שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מבשאר הימים:
כבד את אביך ואת אמך. לאחר שהשלים מה שאנו חייבים בדברי הבורא בעצמו ובכבודו חזר לצוותינו בענייני הנבראים והתחיל באב שהוא שיתוף ליצירה כי השם הוא אבינו הראשון והאב המוליד הוא האב האחרון ולכן אמר כאשר ציותיך בכבודי כן אני מצוך בכבוד השותף עמי ביצירתך ולא פי' הפסוק הכבוד ולמד מן הכיבוד הראשון האמור למעלה באב הראשון שיודה בו שהוא אביו ולא יכפור בו לומר על אדם אחר שהוא אביו ולא יעבדנו כבן בשביל ירושתו או בשביל דבר אחר שהוא מצפה ממנו ולא ישבע בחיי אביו לשקר ולשוא ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים מפורשים בדברי רבותינו ז"ל וכבר אמרו שהוקש כבודם לכבוד המקום ולכך מזכיר בזה הדבור השם כמו בדברות הראשונות שמזכיר בהם השם שהם צרכי השם ובה' אחרונים שהם בין אדם לחבירו אינו מזכיר. וכאשר היא בתחתונים נתן שכרה באחרונות באריכות ימים בארץ ישראל אשר ה' אלהיך נותן לך. ודעת רבותינו שיש בו ב' הבטחות ופי' למען יאריכון ימיך ועל האדמה שהבטיח שנאריך ימים בעולם הזה ויהיו ארוכים בעולם הבא שכולו ארוך ובמשנה תורה מפורש יותר למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך והיה לו לומר יאריכו וכתב יאריכון לדרוש דאאב ואם קאי שהם מתפללים לשם שיאריכון:
לא תרצח. סדר אלו האזהרות זו אחר זו כך הם אמר הלא ציויתיך להודות שאני בורא הכל ולכבד האבות שהם משתתפים ביצירה א"כ השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה ולא תנאף אשת רעך כי תחבול ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר ואחר כן הזהיר לא תגנוב כי הוא ג"כ גרם לזה שבגונב נפשות איירי ואחר כך עדות השקר והחומד שלא יחמוד ולא יזיק לאחר לעולם והתחיל במעשה כגון גונב ואחר כך בפה ואחר כך בלב ואחר כך מבאר כל המשפטים כי המתחייב לחבירו באחד מן המשפטים אם לא יחמוד למה שאינו שלו ישלם מה שעליו. ואמר ר' אברהם כי הזכיר תחלה בית רעך כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחר כך יקח אשה להביאה אל ביתו ואחר כך יקח עבד ואמה ובמשנה תורה הזכיר אשה תחלה כי הבחורים יתאוו לישא אשה תחלה או שחמדת האשה האיסור הגדול שלהם. כתב הרמב"ן י' דברות ה' לכבוד הבורא ית' וה' לטובת האדם כי כבוד אביך כבוד האל כי לכבוד הבורא ציוה בכבוד האב המשתתף ביצירה ונשארו חמשה לאדם. והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם ובקצתם לא הזכיר בדבור השני אמר אנכי ה' אלהיך אל קנא ובדיבור השלישי כי לא ינקה ובה' למען יאריכון ימיך ולא הזכיר באחרים לא עונש ולא שכר והטעם מפני שה' דברים אחרונים הם טובת האדם והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר גדול שבה והוא לכבוד הבורא ית' ונראה כי אמר אל קנא על לא יהיה לך ועושה חסד על אנכי כי העונש יבא על מצות לא תעשה והשכר על מצות עשה ומה שלא כתב מיד שכרו בצדו מפני שקבלת עול מלכות שמים ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד הוא על כן השלים הדבור ואחר כך הזהיר על שבועת שוא בעונש לא ינקה ולא הזכיר בשבת לא גמול שומר שבת ולא עונש מחללו מפני שהשבת בכלל השתים מצות הראשונות כי השומר השבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי והמחללו מכחש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי והוא בכלל קנא ופוקד ובכלל ועושה חסד ובדבור הה' בדבור האב הזכיר שכר כי היא מצות עשה. והדברות ה' בלוח אחד וה' כנגדם בלוח השני אנכי בלוח הראשון וכנגדו בשני לא תרצח שהרוצח ממעט הדמות. לא יהיה בראשון כנגדו בשני לא תנאף שהזונה אחר ע"ז זונה אחר עריות כן דרך אשה מנאפת תחת אשה תקח את זרים. לא תשא בראשון כנגדו בשני לא תגנוב שהגונב סופו לשבע בשקר. זכור בראשון כנגדו בשני לא תענה שהמחלל את השבת מעיד עדות שקר בבוראו לומר שלא שבת במעשה בראשית. כבד בראשון כנגדו בשני לא תחמוד שהחומד סופו שמוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו אי נמי שהחומד מעלת אבותיו יקללם ויבזם:
וכל העם רואים את הקולות. מצינו ראיי' שהיא במקום שמיעה וירא יעקב כי יש. ורבותינו ז"ל אמרו שראו את הקול ממש. כתב הרמב"ן י"מ שזה היה אחר מתן תורה והוא שאמר ותקרבון אלי וגו' אם יוספים לשמוע את קול ה' אלהים ומתנו ואינו נראה לי כי בכאן כתיב ואל ידבר עמנו אלהים ולא אמר עוד ומתנו ועוד משה אמר להם אל תיראו והשם השיבם הטיבו אשר דברו והנכון בעיני בסדר הפרשה כי וכל העם רואים את הקולות ויאמרו אל משה וגו' הי' קודם מתן תורה מתחלה הזכיר כסדר כל הדברים שציוה את משה בהגבלת ההר ואזהרת העם וי' דברות ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו הקולות והלפידים נעו אחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה והסדר בדברים כי בבקר היו קולות ולפידים וברקים וקול שופר חזק מאוד ועדיין לא ירדה שכינה במחנה במקום תחנותם ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ירד השם אל ראש ההר באש ויעל עשנו כעשן הכבשן עד לב השמים חושך ענן וערפל וחרד ההר בעצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש או יותר וכן כתיב ההרים רקדו כאילי' ואיננו משל כאשר איננו משל הים ראה וינס ונתחזק קול השופר מאוד אמרו אליו כולם אל ידבר עמנו אלהים כלל פן ימותו במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח ואם ישמעו ימותו ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו ושמעו אליו ויעמד העם מרחוק על מעמדם כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים לא באו בתוכו ואז דבר אלהים י' הדברות ואחר י' הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים אל משה כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים אבל במשנה תורה הזכיר משה כי אחר י' הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע וגומ' כי ידענו בנפשנו שלא נוכל עוד לשמוע בקול ה' כי חשבו שרצה השם לדבר אליהם כל המצות ולכן אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו אלינו ואתה תדבר אלינו ושמענו ועשינו והב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו אשר דברו כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק י' הדברות והמראה ישרה בעיניו: וינועו. פירשו רבותינו לשון זיע כמו נוע תנוע הארץ שמפחדם חזרו לאחור ועמדו מרחוק. ולדעת בעלי הפשט וינועו לשון תנועה כי נעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק מלשון נע ונד:
לבעבור נסות. פירש"י לגדלכם. והרמב"ן פי' לבעבור הרגיל אתכם באמונתו שכיון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו: ובעבור תהי' יראתו על פניכם. בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו. או שתהי' יראתו על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו והוא מלשון כי לא נסיתי ללכת באלה שהוא מלשון רגילות. והרמב"ם פי' בעבור נסות אתכם פי' כשרצה לנסות אתכם לעשות שיבא נביא שקר וירצה להטותכם מן הדרך שתוכלו לעמוד בנסיון ולומר כבר ראינו האמת בעינינו. וכתב עוד הרמב"ן ועל דעתי הוא נסיון ממש שרצה אלהים לנסותכם אם תשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק מעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו וכן כל לשון נסיון בחינה לא נסיתי ללכת באלה לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם ויתכן שיהיה הנסיון לטובה כי האדון פעמים מנסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו:
ויעמד העם מרחוק. אע"פ שכבר אמר ויעמדו מרחוק חזר לומר כי מרוב פחדם כאשר שמעו הקול חזרו לאחור ועמדו מרחוק ומשה היה עושה מעשיהם כי הוא נגש אל הערפל:
לא תעשון אתי. דרשו רבותינו לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום: אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם. פי' הרמב"ן שאמר להם אחר שראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ואני הוא האדון בשמים אל תשתתפו אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי לעזר אחר ופי' הכתוב לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלוה אתי. ואמר פעם אחרת לא תעשון לכם כי מתחלה הזהיר על האמונ' בהם וחזר והזהיר על העשיי' לבדה כענין ופסל ומסכ' לא תעשו לכם. ור' אברה' פי' כיון שדברתי עמכם בלא שליח אין לכם צורך לעשות אלהי כסף ואלהי זהב כעובדי הפסילים שעושים צורות ואומרים שהצורות תליצנה בעדם מול השם וחזר ואמר לא תעשו לכם כי אין לי צורך שתעשו אלהי זהב וגם לכם אין צורך כי הנה דברתי עמכם בלא שליח ובלא אמצעי ביני וביניכם:
מזבח אדמה תעשה לי. י"מ לפי הפשט שלא תוכל לעשות בו שום ציורין ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תעשם אבני גזית מצויירין בצורות. וי"מ איני מבקש מכם לא כסף ולא זהב שיכבד עליכם רק מזבח אדמה תעשה לי לשמי ובו ידור כבודי עמכם על תנאי שתזבחו לי עולתיך וזבחיך. כתב הרמב"ן דעת ר' אברהם שמצוה על מזבח הברית שבסדר ואלה המשפטים והנכון בכתובים שבאים כסדרן אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בשמי הגדול ולא תעשון על פני אלהי כסף ואלהי זהב אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לזבוח עליו עולות ושלמים בכל המקום אשר אזכיר את שמי בא אבוא אליך וברכתיך ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת ואם מזבח אבנים אע"פ שהוא חובה אמר ואם פי' אם יגיע הזמן שתזכו לרשת את הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה הזהר שלא תבנה אתהן גזית שתחשוב לעשות כן למעלת הבנין. והזהיר לא תעלה במעלות ולא המתין עד צוואת עשיית המזבח בדברי הקרבנות בתורת כהנים דכיון שהתחיל בצוואת המזבח השלים מצותו: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. פי' ר' אברהם במקום אשר אשים זכר לשמי שם ואם תבא אל המקום הנזכר בשמי גם אני אבא אל המקום וברכתיך עבר במקום עתיד:
כי חרבך הנפת עליה. לאסור בהם נגיעת ברזל כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה לא תניף עליהם ברזל. והזכיר ברזל בלשון חרב כי כל כלי הברזל אשר להם פיות נקראים בלשון חרב. ור' אברהם נתן טעם בדבר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפות ומקצת בנוי במזבח השם או שלא יקחו ממנה לעשות מזבח לע"ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרמ"בם אמר שהיא הרחקה שלא יבא לעשות בהם צורה ותהי' אבן משכית. והרמב"ן הקשה לדברי שניהם שלא אסר הכתוב לבנות אתהן גזית רק להני' עליהם ברזל כאשר כתב כי חרבך הנפת עליה ועוד מפורש יותר לא תניף עליהם ברזל אבל אם בא לסתת אותם בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו ז"ל מותר אע"פ שאינן שלימות. ורבותינו אמרו הטעם להדור המצוה שלא יניף המקצר על המאריך. וכתב הוא ואני אומר כי טעם המצוה בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב עולם נקרא כך והנה עשו אשר שנאו השם יודע בחרב שנא' בו על חרבך תחי' והחרב הוא כחו בשמים ובארץ כי במאדים ובמזלות הדם והחרב יצליח ובהם תראה גבורתו ולכן לא יובא בית ה' וכן אמר הכתוב בפירוש לא תבנה אתהן גזית כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם בו הנפת עליהם חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה ומפני זה לא הי' במשכן שום ברזל כי גם יתדותיו שהיו טובים יותר מברזל עשה נחשת וכן בבית עולמים לא עשה בו כלי ברזל רק הסכינים כי השחיטה אינה עבודה ושלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו אע"פ שהי' מותר שכן שנינו במכילתין לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי הקדשים וכל כוונתו להרחיק ברזל: לא תעלה במעלות. לכבוד המזבח והטעם כי הוא המכפר עונות ישראל וראוי לכבדו ולהדרו:
